בלוג המרצים למשפטים באוניברסיטת חיפה
מי יאזן בין זכויות המטפל (העובד) והמטופל (המעביד)?
בית הדין הארצי נדרש להתמודד עם קושי זה מספר פעמים בשנים האחרונות, אולם השופטים לא הצליחו להוציא תחת ידם הלכה אחידה וברורה. במקרה אחד (טודוראנג'אן) נפסק בדעת רוב כי החוק כלל לא חל, מאחר שלא ניתן לפקח על העבודה, ואולם השכר הראוי לעובדת צריך לכלול תוספת בשיעור 30% (מעבר לשכר המינימום) בגין שעות העבודה הרבות. במקרה אחר (לאחאטו) סברו השופטים כי החוק דווקא חל, וכי יש לפסוק גמול שעות נוספות בהתאם לשעות העבודה בפועל (היינו, לא כולל "כוננות"), בהתאם למתכונת שהוכחה. בימים אלה ניתנו שני פסקי-דין נוספים באותה סוגיה. באחד (זכריה), שניתן ביום 31 בדצמבר 2006, הסכימו כל השופטים כי החוק חל, אולם התקשו לקבוע את גובה גמול השעות הנוספות שהגיע למטפלת, ולבסוף קבעו אותו בשיעור של 40% מעבר לשכר המינימום. בשני (גלוטן), שניתן יום אחד לאחד מכן, התעוררה מחדש המחלוקת בדבר עצם תחולתו של חוק שעות עבודה ומנוחה. השופט פליטמן ושני נציגי ציבור קבעו, בניגוד לדעתם של השופטים אדלר ורבינוביץ, כי מתקיימים החריגים של חוסר יכולת לפקח וכן מידה מיוחדת של אמון אישי, ובהתאם החוק כלל אינו חל (ואין כל זכאות לתמורה בגין שעות נוספות).
העובדה, שבית הדין נחשף בהקשר זה בחוסר עקביות, כמו גם בקביעת פתרונות שבסיסם המשפטי רעוע במקרה הטוב (התוספות האחוזיות), נובעת מקושי אמיתי. חוק שעות עבודה ומנוחה אינו מתאים למי שמתגורר אצל מעבידו, ונדרש מעת לעת לבצע – גם בשעות הלילה – עבודה. פעילות זו ראויה ללא ספק לגמול, אולם תשלום של שכר מלא עבור 24 שעות אינו ריאלי ואינו צודק כלפי המעביד. מתבקש, על כן, הסדר מיוחד לסוגיית העובדים הזרים המתגוררים בבית המטופל, כמו גם, למעשה, הסדר מיוחד לשעות כוננות בכלל. משום מה המחוקק נמנע מפעולה. כיצד צריך בית הדין לפעול במצב כזה?
לי נראה, שבית הדין צריך להכיר במגבלותיו ולהימנע מניסיון ליצור הסדר מיוחד כולל. אין לבית הדין את הכלים (שלא לדבר על הסמכות) ליצור הסדר כזה. בנסיבות כאלה, אל לו להסס מפני פתרון שמיישם את החוק ונראה בלתי-צודק כלפי הצדדים לסכסוך קונקרטי, אם הדבר יתמרץ את המחוקק לפעול ולהסדיר את הנושא באופן מקיף וצודק יותר. נסיונות של בית הדין לייצר בעצמו פתרונות ביניים (כמו תוספת של 30% או 40%) מבטיחים אולי יותר צדק בין הצדדים לסכסוך קונקרטי, אך בטווח הקצר מפחיתים את הצורך – והלחץ על המחוקק – לפעול להסדרה רצינית ומקיפה יותר של הנושא.
הסוגיות המשפטיות היבשות בהקשר זה פשוטות למדי. לפי הפסיקה (הראויה) החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה מפורשים בצמצום, וטיפול סיעודי אינו צריך ליפול מחוץ לחוק. הגדרת "שעות עבודה" בסעיף 1 לחוק כוללת את כל הזמן שבו עומד העובד לרשות המעביד, מה שאמור לכלול, כמובן, גם את שעות השינה (השקולות לכוננות) כשמדובר בטיפול סיעודי. לכאורה, אם כן, היה מקום לפסוק לזכות המטפלים הזרים גמול שעות נוספות מלא בגין כל השעות בהן עמדו לרשות המטופל. התוצאה הנובעת מכך במקרים הנ"ל נראית בלתי צודקת כלפי המטופלים, אבל דווקא פסיקה כזו היתה מן הסתם מתמרצת את המחוקק (בלחץ חברות כוח-האדם אשר מביאות את המטפלים הזרים ורוצות להבטיח את המשך העסקתם) להתעורר ולדאוג לפתרון מאוזן יותר.
נכתב על-ידי גיא דוידוב ב-7.1.07.
4 תגובות:
גיא, אני מנסה לבחון את מה שאתה כותב מתוך פרספקטיבה של מקרה פרטי במשפחה שלי. סבתא שלי מהצד של אבא (שכבר עברה את התשעים. חגגנו לה לא מזמן בבית בטבעון. היא הסתפקה בשכיבה במיטה. אם היא לא היתה נופחת כמו מטורפת, כהרגלה, היינו עלולים לחשוב שמשהו לא בסדר איתה) מסתייעת בפיליפינית. הבחורה הזו, קורה שמה, באמת מלאכית (למרות שאם מסתכלים על השיניים, אפשר היה לחשוב על היפוכו של דבר- וכל תמסח שמכבד את עצמו היה מתקנא בה) ומסייעת לה במטלות הכי בסיסיות. סבתא שלי קוראת לה "קורה מאמא".
חלק מהעלות מכוסה על ידי הביטוח הלאומי. סבתא, ( וסבא, כשעוד היה בין החיים, גם הוא לא היה חסיד אדוק של קרבוסילן), לא הסכימה מעולם לקבל כספי שילומים, (כמו גם הסבא והסבתא בצד של אמא שלי. אני מחזיק מהם על זה), ככה שרכוש גדול הם לא צברו. אז את החלק האחר מכסים שני הבנים ושתי הבנות, כי הפנסיה די צנועה ולא חסרים לה סעיפי הוצאה. החלק הזה של הצאצאים כולל חלק מהמשכורת למטפלת ועוד קצת, מעין "דמי כיס", להוצאות ביום החופשי שיש לה בכל שבוע.
עכשיו, יש פה מצב בעייתי מאוד: אם המשכורת תשולם למטפלים לפי החוק, זה באמת יהיה סכום שאי אפשר לעמוד בו, בייחוד אם נחשוב על קשישים או נכים מעוטי אמצעים, ויש לא מעט כאלו. לרבים זהו נטל כלכלי כבד מנשוא; אם לא נשלם, אנחנו מפירים את החוק, וזה הדבר האחרון בו אנו מעוניינים, הלא אין זה הוגן ואין זה מוסרי לקפח זכויות עובדים, בודאי כאשר הם משתייכים לפלח אוכלוסיה חלש. המשפחה של קורה נמצאת על יד מנילה, אין לה מישהו באמת קרוב בארץ. אכפתיים ככל שנהא ושמחה בחלקה ככל שתהא, היא עדיין קרועה פה. גם אם יהיה ברור לנו, שהכסף שהיא שולחת למשפחתה יספיק למחייתם ברמה גבוהה ביחס לשכר הממוצע בפיליפינים, דיני העבודה הישראליים עודם חלים עליה כפי שהם חלים על כל עובד בישראל. אין הדבר מעלה או מוריד באופן מהותי.
השאלה העיקרית מתמקדת בהיקף הזכות לפיצויים בגין שעות נוספות. לא בכדי מתחבט בית הדין לעבודה ומוציא כל העת החלטות הסותרות את קודמותיהן. סביר, שפיצוי מסויים על היקף העבודה החריג נדרש. יקשה עלינו לשים את האצבע על אחוז כזה או אחר, אך ברי, כי יש לאזן בין האינטרסים הכלכליים של שני הצדדים, המטופל והמטפל.
היה ובית הדין לעבודה אינו מסוגל להוציא הלכה פסוקה מסודרת מתוך אולמיו- דבר, שאיני בטוח לחלוטין לגביו, הואיל ומצויה בידיו הסמכות לאזן בין האינטרסים המתנגשים, ואיזון כזה משמעו פרשנות מצמצמת של חוק שעות עבודה ומנוחה, והרי יקשה עלינו להגיד כי יישום החוק ככתבו וכלשונו (אף אם האיזון דורש ויתור מסויים על מגמה דווקנית של ממש) הינו יצירת הסדר חדש- ייתכן וניתן לעתור לבג"ץ על מנת לבקש סעד לפי ס' 15 לח"י: השפיטה, שם הסמכות רחבה באופן משמעותי מן הערכאות דלמטה. מה גם, שלא קשה לזהות פגיעה חוקתית מהותית בקניינם של המטפלים לאור ההפרה העקבית והממשית של החוק. מן המפורסמות הוא, כי לזכויות היסוד מעמד חוקתי על-חוקי ולא ניתן לפטור את העניין בגלגול עיניים למרום ומשיכת כתפיים עקב מיהות בעל האינטרס הנפגע.
קל יחסית לדבר על דחיית תובענה לתשלום (לפי חוק) כאשר לא אנו התובעים והתובעים הינם עובדים זרים, לא אזרחים "כמונו" (מעין "גבול האקטיביזם הוא קו התפר של הכיס האחורי", בפראפראזה על מאמרו של ל' שלף, או ה"אנחנו" ו"הם" של קרמניצר). דא עקא, הנסיון מלמד, שכאשר זכויות היסוד של מיעוט חסר כוח פוליטי ממשי מקופחות שלא כדין ושלא בצדק, אמות המוסר קהות ואיתן היחס לאוכלוסיות נוספות, מעין "אפקט בומרנג", או "אפקט האדוה" (בחיי, זה האחרון דימוי מצויין! אם אף אחד לא חשב על זה, מה שקשה לי להאמין, תרגמו לאנגלית והעתיקו באופן חופשי למדי. אני פה רק השליח). ספיקא נהורא אם המחוקק הישראלי ימהר להגן על עובדים זרים, כשעל אזרחיו-הוא אינו טורח להגן כראוי, והדבר נכון וחמור במיוחד בתחום דיני העבודה (דוקטורנטים ומאסטרנטים, למשל, לא מטופחים כראוי, אז עובדים זרים?). גם כאשר המטפלים הם המלאכים של ההורים שלו. כמה שהאמירה הזו מעציבה אותי.
לזכויות יסוד, כידוע לכל בר דעת, יש מחיר, ואין זה הוגן או הגון מצידנו להתעלם ממנו, גם אם היקף הזכות לפיצוי מצומצם. הנטל הזה צריך להיות ממומן מהכיס של כלל בני החברה- למשל, וזה עניין שחשבתי עליו זה עתה, כאשר הבט"ל אפשר וישתתף בחלק הארי של העלות. זה צודק, זוהי עלות שמתפזרת, ובעיקר- זה מוסרי, סולידרי וכל כך ראוי.
עוד משהו- כתבה בוואיי נט על תוספת עובדים זרים שאושרה לפני מס. ימים על ידי הממשלה. הנה מה שמרתיח אותי יותר מכל- המדינה, שיורה לעצמה ברגל. את הנימוקים הכלכליים כולנו מכירים; הם מתרכזים במילת הקסם "יעילות". בשם היעילות, כולנו מקבלים שכר נמוך יותר, כי אם לא נעבוד, יביאו תאילנדי או סיני שיעשה את זה בחצי מחיר במקומנו. אולי צריך להחליף את השר שמחון ועוד כמה בממשלה- תודו שזה לא כזה רעיון רע, הרי חלקם הניכר חבורת חדלי אישים תאבי שררה, ואצל התאילנדים צריך משכורת ממש מצחיקה, שק אורז ומישהי שתחבק אותם, פעם בחודש. אולי אפשר ליצור עסקה סיבובית- פינג וצ'ו יהיו שרים, שמחון וחבריו יבואו להעניק להם מחסדיהם פעם בחודש. ככה העבודה הזרה לא תפגע, כדברי ממשלות ישראל האחרונות, בהעסקת ישראלים,אלא דווקא תעודד את אלו האחרונים ותפתח אותם בפני אופציות תעסוקה חדשות. והעיקר- היעילות תישמר ואף תגבר.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3350749,00.html
אני שמח שעמדתך לא התקבלה. הגיון משפטי זה חשוב, אבל אי אפשר לשחק על גבם של עשרות אלפי קשישים וחולים, שחלקם חי על זמן שאול.
הכנסת משותקת לגמרי, ופסיקה כזו יכולה להשליט תקופה ארוכה של אנדרלמוסיה במערכת.
ניצן אתה גדול. הפתיח של התגובה שלך, קרע אותי מצחוק.
הוסף רשומת תגובה
שימו לב! פרסום תגובה הינו על אחריות הכותב/ת בלבד. מערכת הבלוג אינה עורכת ו/או מבקרת את התכנים לפני פרסומם. אנא הפעילו ריסון עצמי והיזהרו מפני הוצאת לשון הרע או כל הפרת חוק אחרת.
חזרה לעמוד הבית >>